אובדן הראייה והקושי הגברי לבקש עזרה

לפני כחמש שנים נודע לי שאני מאבד את הראייה שלי. בשדה הראייה נותרו מעלות בודדות של שדה שהם עולם ומלואו עבו

רי.

לפני כמה שבועות החלטתי להירשם לסדרת מסעות מופלאה במדבר, שישי-שבת. פחדתי. חששתי. התלבטתי ובעידודה האמיץ של הגר נרשמתי!!! אני מת על המדבר. על הטבע. ועל הליכה. הילד הפראי והצוחק שבי מתעורר שם.

לא היה לי ברור איך אסתדר עם ההליכה והלוגיסטיקה אך כמו ברוב הפעמים הקושי היה פחות מהדימיון המפחיד שרץ לי בראש.

העיניין, שחלק מהחבילה של הניוון הרשתי הזה, שאני עיוור לילה. אז לפעמים הייתי צריך לבקש עזרה. פעולה לא פשוטה לגבר גבר אך לא הייתה לי ברירה. אז תרגלתי לבקש עזרה.

ומה גיליתי ? כשאני מצליח לבקש עזרה בלי בושה מבלי לאבד את הבטחון שלי אני מצליח להגיע לאינטימיות עם אנשים וקורה שם סוג של קסם. במפגש. בהכרות עם משהו חדש ולא מוכר.

לפעמים, לא מעט, אני מודה על המוגבלות והניוון הרשתי שבא לבקר אותי באמצע החיים ופוקח את הלב שלי כל-כך הרבה כיוונים חדשים.

תודה רבה ליואל היקר על התמונה.

מתפלל להחזרת החטופים והחטופות בקרוב ממש.