לקראת השנה החדשה
הזמנתי לעצמי תור לבדיקת שדה הראייה שלי.
התלבטתי בין הגישה הרוחניקנית שלי (מה שיהיה יהיה והכל מכתוב) לבין החשיבות של הידיעה.
החלטתי שאני מעדיף להבין את המציאות של הניוון הרשתי שלי ואם שדה הראייה ממשיך להצטמצם עדיף לי לדעת גם אם זה ממש מפחיד.
בבוקר קמתי וכתבתי את הפיסקה הראשונה:
יש לי חבר שהפסיד מאות אלפי ש"ח וההפסד הזה מטריף אותו.
לפני 25 חודש התברר לי שהפסדתי 90% משדה הראייה שלי. גם את רישיון הנהיגה שלי. לצמיתות. וזה פרוגרסיבי. ואני מצליח להתרכז וממש שמח על 10% הנותרים. מאושר. אמיתי! הצלחתי להסתגל לתחבורה ציבורית. התמודדתי עם אובדן שדה הראייה וקיבלתי מתנה לחיי. לראות לעומק. להתרכז בצבעים החמים בחיי.
בצהריים הגר לקחה אותי לבדיקה.
הפחד והדמעות הציפו אותי. הייתי מתוסכל, עצוב ומפוחד מהתוצאות ומהמצב. במשך 45 שנה לא הכרתי פחד. לא ידעתי עצב. היה ניתוק גברי ומשפחתי מוסלל ומצופה מראש.
היום, בדרך, הרגשתי פחד ועצב. זה חדש אצלי. זה חזק. גם שיתפתי את הגר והילדים בתחושות שלי.
הגעתי לבדיקה המתסכלת. ביקשו ממני לזהות נקודות זוהרות במוניטור. ואני יושב ולא רואה. כשלעיתים רחוקות הצלחתי לזהות - שמחתי.
חזרתי הבייתה לקן שלי. לאהוביי. לאיזור הנוחות הנפלא שלי. למלא תוכניות ומסעות וטיולים שאני הולך לעשות בשנה החדשה עם בני משפחתי חברים וחברות חדשות שאפגוש בדרך.
קניתי ספר חדש לשנה החדשה: "מאיר עיניים": עשרה צעדים טבעיים לשיפור הראייה. של מאיר שניידר. החלטתי שאני הולך לנצח את העיוורון.
מאחל לנו להרגיש ולהתרגש ולראות בעיקר את הציפורים בחיינו, לחבק אותם ומשם לצמוח ולעוף להמשך המסע האישי והחברתי.
שנה טובה
Comentários