אחד הגברים: "בממ"ד, באותה שבת ארורה, מחבלים ויריות בחוץ, הבטחתי לאשתי שאלך לכל מפגש טיפולי שיהיה לאחר המלחמה". ואכן הוא הגיע למפגש ולראשונה בחייו קפץ למים ושיתף.
האחר, מכיתת הכוננות, סיפר על הקרבות שממשיכים להתנהל לו בראש גם 20 יום אחרי.
חבר הכיתה שלא יצא מהממ"ד כי לא היה לו נשק. והאשמה שחיה בו.
הגבר האחר שבנו היה בשכונת הצעירים ורצה להביא לו ציוד אך ברגע האחרון הפחד השאיר אותו בממ"ד ושמר עליו.
כאב ההפתעה המרה והאובדן, אשמת הניצול והבושה היו איתנו בחדר. היינו בזה ביחד. גם הגאווה והניצוץ בעיניים על הצלת הקיבוץ ושמירה על החיים.
פגשנו שתי חבורות מדהימות של גברים שחוו סיוט ונמצאים בתחילת תהליך האבל, באי וודאות קשה. כוחות השיקום, הקהילתיות, תשוקת החיים והרצון להמשיך את החיים נראו כחזקים לא פחות מהכאב והפחד. חלק מהם כבר חזרו לשמור על הקיבוץ ואפילו עשו שם ברביקו.
לי לקח 15 שנים להתאושש מטרגדיה משפחתית. רק לאחר 15 שנים התחלתי לטפל בעצמי.
אני מבקש להתמיר את התהליך האיטי שעברתי לגברים אחרים שמתחילים את התהליך עכשיו.
אני ואנחנו מבקשים לראות גם את הגברים. לתת מקום בטוח לגברים לחלוק את תודעת הלוחם וגם את הפחד, הכאב ואי הוודאות.
בקרוב יחזרו עשרות ומאות אלפי גברים מהחזית. תפקידנו ליצור סביבה תומכת ומחבקת ולאפשר להם חזרה לשגרה עם מילים ושפה.
בחמישי- שישי הקרוב ד"ר בני ביילי ואני חוזרים לפגוש את הגברים וכיתת הכוננות המופלאה של קיבוץ רעים להמשך התהליך.
ממש לפני שחזרנו ראיתי את זקני השבט שבאו להראל אורן מפקד כיתת הכוננות (בתמונה) והודו לו שבזכותו ובזכות כיתת הכוננות הם חיים.
קיבוץ חפץ חיים. תודה על הזכות.
Comments